6626*

קורונה והלב שלי

קורונה והלב שלי

מדברים על התחושות שלנו בזמן משבר הקורונה

מנויים יקרים,

נעים להכיר, חלקכם אולי מכיר. שמי רבקה וייס, פסיכולוגית העובדת עם אנשים לאחר אירועי לב וכן עם אנשים במעקב מניעתי סביב בריאות הלב, המוח וכלי הדם.

הימים הם ימי קורונה. אלו הימים שבהם כדאי שנדבר על התחושות שאולי פוגשות אתכם בימים אלה, מי יותר ומי פחות.

מדוע לפנות פנייה מיוחדת למנויי שחל?

כי הסיכון שמאחד את מנויי שחל טמון בכלי הדם.

כלי הדם מגיבים מאוד למתח ולחרדה – סטרס.

סטרס מגיב מאוד לתחושות ולמחשבות.

ואת התחושות והמחשבות אפשר לרסן, לכוון, לנתב לכיוון חיזוק כלי הדם וביצור המערכת החיסונית.

ואגב, סטרס אחד הורדתם מהראש, בעידן שלא יוצאים מהבית, ומערכת הבריאות מתקשה לתת שירות, בתחום הלב לכם יש תשובה בשחל, עצם היותכם מנויים.

אז מה…. הטוענת לכתר השתלטה לנו על החיים, מה? החיים של כל אחד מכם. החיים של כולנו.

החיים השתנו בהינף וירוס. טיפה אחת. כבר כמעט לא חשוב מתי זה קרה ואיך, קורונה פה, ואנחנו פה, מושבתים , מקורקעים, מבודדים, מי יותר ומי פחות, בעיקר בגיל השלישי והרביעי.

מישהו מכם עשה רשימה של כל התחושות שעברו עליו מאז החלו השמועות, שהפכו להמלצות, שהפכו ולהוראות?

מנויי שחל, כמו כל בני האדם על פני כדור הארץ, מגיבים תגובת שרשרת של רגשות ותחושות:

הנה כמה מהן, רשימה חלקית:

קודם כל – תדהמה.  איך זה יתכן? זה בטח סרט, שאנחנו צופים בו. ותיכף האורות יידלקו ואנחנו נצא ונחליף רשמים ובדיחות על כוס קפה.

שעה, שעתיים, עוד יום עובר ואז מפנימים, ש: סרט – זה כן. רק שאנחנו עצמנו מככבים בו, לא מרצון.  והוא לא של שעתיים.  לא ברור מתיי יסתיים, ואיך.

ואז מתחיל זרם התחושות. וזה הולך ככה (לא בהכרח בסדר הזה ולא בהכרח כל זה).

בהלה. פחד. בילבול. אי אמון. חוסר אונים.  כעס. בדידות. אולי עצב.

ואז, איכשהו –  בואו נודה –

התרגשות. ציפייה. תקוה. מנוחה. יצירתיות. משמעות.

אפילו הומור ושעשוע.

והכל – ביחד. רגשות סותרים עולים בנו במקביל. אנחנו מפתיעים את עצמנו.

יש פשר לכל הרגשות האלה שמתחלפים בראשנו . הם קודם כל – נורמליים. בדרמה כזו, זה נורמלי להחליף מצב רוח והלך רוח כמה פעמים ביום. כמה פעמים ביום? כמה פעמים בשעה, לפעמים!

זה בפירוש נורמלי, בסרט הדימיוני הזה, לחוש חרדה, עצב, דיכדוך, בילבול. וכעס. כן, לעיתים כעס, על אובדן השליטה על התכניות שלנו היום, מחר, בעוד שבוע. וירוס מיקרוסקופי חסר כל בינה ודעת, מהתל בנו ועושה בנו כבשלו. זה בהחלט יכול לקומם, להלחיץ.

הרגשות האלה הם אותנטיים, הם חיוניים להישרדותנו. הם מנוע להתעשתות ולהתארגנות מחדש.

ובכל זאת, –

למנויי שחל לא כדאי לכעוס. אפשר, זה טבעי ומתאים לסיטואציה, אבל לא מומלץ להחזיק בכעס ליותר מדקה דקתיים. מומלץ להמיר את הכעס ברגש אחר ולנתב את האנרגייה הערה שלו לפעילות אחרת. איך עושים זאת? על כך נדבר בהרחבה במכתב הבא.

חלק לא מבוטל ממנויי שחל הם בני הגיל השלישי  והרביעי.

זהו דור שעכשיו אומר לעצמו – חלקי עם הקשישים ואני “מסומן” כאדם בסיכון מוגבר. הדבר נכון, ועדיין זה מדיר אותי ואף פוגע בי – נכון. קשה. לא פשוט להיות מבודד  בקהילה וקשה שלא להירתם מייד לעזרת הילדים והנכדים מה גם שעד אתמול שלשום הפכנו עולמות בשבילם.

אבל שימו לב – מתחת להנחייה התקיפה הזו, המסר של הצעירים למבוגרים הוא – אל תסתכנו.  השארו בחיים. אנחנו תמיד זקוקים לכם! העיקר שתישארו איתנו, תניחו לנו להנות מכם ביום שאחרי הקורונה. והיום הזה, גם אם יתמהמה, בוא יבוא.

קל לך לדבר, אתם אומרים…. לא, לא קל בכלל. לא לי ולא לאיש. בתום עידן הקורונה כל אחד יסתכל אחורה ויראה איך הוא גייס אורך רוח ותושייה. איזה פעילויות הוא שלף, אילו תובנות הוא חשף. ועד אז, מותר, ואפילו רצוי, להרגיש את כל הרגשות האלה ולא לברוח מהם, לבכות, לחייך, להתבדח. להתבונן בתחושות ולהבין, שהם עולים ממקום טבעי  ושהם חולפים – כמו הקורונה.

בפעם הבאה נדבר על איך להעביר את היום בנחת ואיך לנתב את הכעס והמתח לפעולות מבורכות.

בריאות. הרבה בריאות!

שלכם ואיתכם,

רבקה וייס

קורונה והלב שלי
נגן וידאו
לוגו שחל

רוצים לדעת עוד?

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם