ההתמודדות עם המחלות מתנהלת תמיד בשני מישורים:
מניעה וטיפול.
האם אחת מהדרכים אכן מצליחה לענות על הציפיות ולבסס את מעמדה כ"סוס מנצח" ?

מאת פרופ’ אהוד גולדהאמר
מגזין שחל לרפואת לב מתקדמת, חידושים רפואיים ואיכות חיים, ספטמבר 2006

הרפואה המודרנית, העדכנית, תוקפת את מחלת הלב הכלילית, זו הגורמת לתעוקת חזה, התקפי לב,
אי ספיקת לב, הפרעות בקצב הלב ועד מוות פתאומי, בארבע דרכים: מניעה ושיקום, טיפול תרופתי, צנתורים טיפוליים ושימוש באביזרים וטכנולוגיות מתקדמות, ניתוחי מעקפים והשתלות לב.
בדרך כלל, כשמוצגת לראשונה דרך טיפול חדשנית, פורץ גל של התלהבות הסוחף את עולם הרפואה, הנובע ממשאלת לב שהנה הושג אותו "נשק אולטימטיבי".

או-אז, מופצים לחלל האוויר (ולספרות הרפואית) נתונים סטטיסטיים שלעתים אין להם דבר וחצי דבר עם המציאות, עובדות המצביעות לכאורה על הצלחות יוצאות דופן של שיטה טיפולית זו או אחרת.
בשנים האחרונות השימוש בלייזר לטיפול בחסימות בעורקים הכליליים, ישירות או דרך שריר הלב גרר תקוות רבות אולם נזנח במהירות. בדומה לו גם השימוש בצנתרים נושאי אבזרי קידוח לפירוק רבדים טרשתיים חוסמים בעורקים כמעט ונעלם בשנים האחרונות, גם השימוש בקרינה, "ברכיטרפיה" (בדומה לזה הנעשה במחלות ממאירות, אך במינונים נמוכים בהרבה) ולטיפול בהיצרויות חוזרות באמצעות תומכונים גם הם כמעט ואינם בשימוש.

לפני כעשור החל שימוש נרחב בתומכונים ("סטנטים") המצאה זו הייתה אמורה לשפר במידה ניכרת את הטיפול באמצעות הבלון המוכר ואכן, לפי הפרסומים, התוצאות השתפרו במידה ניכרת. בדומה לטכניקות אחרות, זמן קצר לאחר התחלת השימוש הסתבר שתומכונים אלה סובלים מבעיה לא מבוטלת של היצרות מחדש בשיעור של בין 20% ל – 40%. בשנת 2002 הוצגו לראשונה תוצאות הטיפול בתומכונים המצופים בתרופות המשתחררות באופן איטי, מהסוג המונע התחדשות ושגשוג תאים אשר יכולים לחסום את כלי הדם. מחקרים אלה שפורסמו בעיתונים הרפואיים היוקרתיים ביותר כגון NEJM הצביעו על אפס (0%) אחוזי היצרות מחדש, אולם בדומה לשיטות הקודמות, 4 שנים לאחר מכן, ב- 2006 יודעים אנו כי אחוזי ההיצרות מחדש הם כ – 10% בקירוב ויתכן על כן שבעוד 3-4 שנים השימוש בתומכונים אלה יהיה נחלת העבר.

טיפול באמצעות ניתוחי המעקפים, למרות הירידה במספר הניתוחים המבוצעים כיום, נותרה דרך יעילה לטיפול במחלה הכלילית. שיפורים חלו בטכניקות הניתוחיות ואיתם קיצור בימי האשפוז וקיצור בתקופת ההחלמה. התמותה הניתוחית נותרה בעינה: כ -1%-2% , מאידך אחוזי הכישלון, החסימה מחדש של המעקפים הוורידיים נותר גבוה, יותר מ- 50% מהם נחסמים בפרק זמן של כ – 5 שנים בעוד שמעקפים עורקיים נותרים פתוחים, תקינים, גם לאחר 10 שנים ויותר. ערך מוסף הכרוך בניתוח המעקפים הוא שיפור בתוחלת החיים של חלק מהמנותחים, בעיקר באלה עם פגיעה משמעותית בשריר הלב.

עקב אכילס של שיטות הטיפול האלה נעוץ בעובדה שהן אינן מסלקות את המחלה, את הטרשת, ולא מאטות את קצב התקדמות הטרשת בעורקים, הן מספקות פתרונות טלאי זמניים וחלקיים בלבד.
הדרך הראשונה, דרך המניעה, מתרכזת בניסיון להפחית את השפעת גורמי הסיכון באמצעות אורח חיים
נכון ותרופות, היתה ונותרה אפיק ההתמודדות המרכזי במלחמה נגד מחלת הלב הכלילית.

כדי למנוע או להאט את קצב התקדמות המחלה נותרות בידינו אפשרויות הטיפול התרופתי ביתר לחץ הדם, יתר שומני הדם וסכרת וכמובן שינוי באורח החיים, הפסקת עישון ופעילות גופנית. עולם הרפואה ממשיך לצעוד קדימה, ואנחנו, הקהילה הרפואית, ממשיכים בהתמודדות היום יומית, בחינוך לאורח חיים בריא יותר, בצפייה מלאת תקווה לעתיד לבוא, לדרכים החדשות אותן יביא עימו המחר.
הכותב הוא מנהל מחלקת שיקום לב בבית החולים בני ציום, חיפה

להצטרפות לשירותי שחל לחץ כאן


להצטרפות לשירותי שחל לחץ כאן

תגובות סגורות.